<h1>שו"ת הרמב"ם — פאר הדור סימן כ"ט</h1>
<h2>דף נד.</h2>
שאלה, בספר קדושה בהלכות טרפות [פ"ח מהלכ' שחיטה הכ"ג] נמצא, בהמה שניטל לחי העליון שלה טריפה. ואנחנו בעניותינו לא שמענו עד היום ולא מצאנו כתוב בשום חיבור הנעשה לשון זה, והיה בעינינו כשנאמר, ניטל לחי התחתון כשר, רבותא אשמועינן, שאף על פי שנראה כעיקור, וכל שכן לחי העליון. סוף דבר אין אנו יודעין היאך יאסר אם ניטלו הלחיים העליונים עם חוטמו, לדברינו שאנו מתירין מסוכנת. יפרש לנו רבינו פירוש מרווח בזה, ואם און פעלנו לא נוסיף. תשובה, מי תלה בסימנין בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור. דע שהסימנין תלויים הם בין עיקר החיך והלשון, אבל המפצל של לחי התחתון רפה הרבה, כדי שיהא נע במהרה בשעת אכילה, ומפני זה נשמט פעמים רבות מרוב בני אדם לא בשעת אכילה בלבד אלא בשעת פיהוק, ואם יחזירוהו במהרה יחזור, ואם לאו לא יחזור. ואפילו ניטל מפצלו לא ימות החי, אבל לחי העליון קבוע הוא, והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה. ואותו הלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה עד שלא תכנס נשמת הרוח והיא קנה הריאה וימות. גם שני לחמים אדומים, והם כמו הענבים תלויים בסוף החיך מלמעלה כנגד פי הקנה, מפני זה נבראו כדי שיהיה הרוח שיכנס מן הפה בתוך הכנסת פי הרוח לריאה תפגע בבשר זה תחלה, ואף על פי שהוא בתוך הפה, ואחר כך יכנס בריאה, ואם ניטל הלחי העליון אבד הכל, ונמצא פי הקנה מגולה לאויר, ומיד יכנס בו הרוח בכל נשימה ונשימה, כמו שיכנס לתוך פי האשישה והסילון, וביומה תתקרר הריאה והלב, ותמות הבהמה, ואין לך שאין כמוה חיה יותר מזה, ומפני זה אנו אומרים נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות, לא העליון. וזה שאמרתם שלא שמעתם ולא ראיתם בחיבור מי שמנה זו בכלל הטריפות, הרבה דברים לא יזכרום כל המפרשים, מפני שלא שמו דעתם להן, וכשיבין אותם באותם הדברים יראו. וזה שאמרתם שאם היתה זאת טריפה היאך נתיר המסוכנת, לא ידענו מי תלה זו בזו, ולא מאיזה צד באה קושיא זו עד שנהיה צריכין לפרק.
